לחפש ניחומים בתל אביב

יום חמישי, 8 באוקטובר. במשך השבעה ואף ביומיים שאחריה הבית המה ממבקרים שבאו להביע את השתתפותם בצערם של תמי ונעם, ילדיה של רחלי, ובצערי. מהבוקר שקט. שקט גמור בדירה אבל הראש רועש. כשבאתי בפעם הראשונה עם רחלי לקיבוץ חולדה לפגוש את אמי, אמא פתחה את הדלת ובקולה המלא אהבה אמרה, "אברימל'ה, איזה יופי שבאתם". מאז הייתי "אברימל'ה" בפיה של רחלי, ובימיה האחרונים היתה חוזרת בעקשנות על השם הזה. במשך דקות ארוכות היתה אומרת את שמי כשהיא מרימה את יד שמאל (יד ימין היתה משותקת מפרקינסון) ופורשת כמיטב יכולתה את אצבעותיה, כמו הרגישה מבעד עיניה העצומות ש"אברימל'ה" הזה הולך ומתרחק, או שהיא מתרחקת ממנו, ועושה לו שלום. וככה במשך רבע שעה, חצי שעה, בעיניים עצומות. הפרידה החד־צדדית הזאת לא יוצאת לי מהראש.