זה היה יום חגיגי בקיבוץ עין שמר של תחילת שנות ה–60. בבית הספר נפוצה שמועה שצייר עומד לבקר בתערוכה שהציגו התלמידים באותה העת. ציבי גבע, תלמיד כיתה ה' שנחשב אז לצייר של חברת הילדים, התרגש במיוחד מנוכחותו של האיש המשונה בכובע הברט. הוא כבר היה מוכן לקבל את ההכרה הממסדית הראשונה בקריירה שלו. ואמנם, מאוחר יותר נודע לו שהצייר אכן התרשם מכישרונו, אלא שלדעתו הציור המוצלח ביותר בכיתה היה דווקא זה של שלמה, בן כיתתו. אולי במעין אקט של התרסה, החליט אז גבע — שבחודש הבא ימלאו לו 75 — למסגר את הציור ההוא שלו. מפעם לפעם הוא מחליף את העבודות שתלויות מאחוריו על קירות הסטודיו, אולם כעת, מאחורי ספת העור שעליה הוא יושב, לצד עבודות של רפי לביא, מיכה אולמן, משה גרשוני ושלו עצמו, תלוי גם הציור הזה.