לפני יותר מעשור אני ובת זוגי היינו בחופשה ראשונה בטוקיו, צעירים יותר, נטולי צאצא, נכונים להרפתקאות. ישנו בדירה שמצאנו בקרייגסליסט בשכונת הרג'וקו, בבניין יפה שנראה כמו ערכת לגו להרכבה. באחד הימים הלכנו לישון מוקדם והתעוררנו באמצע הלילה כשהרצפה רועדת מתחתינו. הבית זז מצד לצד, נהדף באלימות על ידי כוחות הטבע. הבנתי מיד שמדובר ברעידת אדמה ולא יכולתי לעשות כלום. פשוט כלום. אני לא אשכח את ההרגשה האיומה. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. פשוט לא יצא ממני קול. הבטתי בבת זוגי באימה, היא הביטה בי באימה בחזרה. רעדתי, הזעתי, הפחד היה מצמית. זה היה בדיוק כמו שמתארים — שניות ספורות נדמות כמו שעות והזמן הרגיל מתחלף בסלואו־מושן. אם בדמיונותי הייתי אמור להיות המושיע, סופרמן חסר מורא, קינג קונג שמרים את אהובתו על הידיים ולוקח אותה לחוף מבטחים, הרי בשעת אמת זחלתי על ארבע לכיוון משקוף הדלת, כשאני מותיר את בת זוגי מאחורי, הכל, העיקר להישאר בחיים. כשהרעידות נפסקו, קמנו, נשמנו לרווחה והתחבקנו. אבל יכולתי לראות את האכזבה בעיניה.